ג'יני שלי

בכיתה ח' לבר מצווה ביקשתי כלב מההורים, כשדבר זה נודע לסבא שלי מיד אמר שהוא יטפל בזה. לאחר חיפושים מצא סבא משפחה מקיבוץ עין החורש, שהכלבה שלה המליטה חמישה גורים. הלכנו סבא, אבא, אחי הצעיר ואני לראות במה מדובר, כשהגענו הרים בעל הכלבה את המכסה למלונה וחמישה גורים בדיוק ינקו מאמא שלהם, כשסיימו, יצאו לשחק ולהרוס כל מה שהיה בדרך ורק כלבה אחת שמנמנה נשארה בתוך המלונה כי הייתה עצלנית מדי לצאת, היה לה מבט מיוחד בעיניים והחלטתי שאותה אני אקח, קראתי לה ג'יני. לקחנו אותה בתוך קופסת נעליים וכל הדרך בכתה. החלטנו שהיא תישן בחדר שלי וכשהגענו הביתה ה"מיטה" שלה כבר היתה מוכנה עם שמיכה וכל מה שצריך. עם הזמן הכלבה הלכה וגדלה והמשיכה לישון איתי בד"כ במיטה עד שכבר לא הייתי מסוגל להתמודד עם המשקל שלה כי היא ישנה עליי ולא לידי, הורדתי אותה לשמיכה שלה אחת ולתמיד.ככה עברו להם השנים כשהכלבה ישנה איתי באותו חדר. בגיל 10 התחילה הכלבה לסבול מבעיות בריאותיות והתעוורה אחרי כמה חודשים. שנה וחצי הורדנו אותה כשאנחנו שימשנו לה עיניים.באמצע דצמבר שנה שעברה חזרה אמא שלי מהעבודה ונחרדה לראות את הכלבה הפוכה על הגב בתוך השתן שלה כשהיא מחרחרת, דבר שהוביל למה שחשבנו בזמנו להתקפי אפילפסיה. שבועיים עברו וההתקפים הלכו והחמירו עד שהכלבה לא הייתה מסוגלת לעמוד על הרגליים. הגענו למסקנה שצריך להרדים אותה, דבר שלא היה פשוט בכלל, כיוון שאבא שלי לא היה מוכן להשלים עם זה שהכלבה הגיעה לסוף ימיה ונלחם בשיניים כדי להשאיר אותה בחיים. בימיה האחרונים היא עוד איכשהו הצליחה לעמוד על הרגליים אבל הייתה נופלת כל הזמן. האסימון נפל לאבא שלי כשרבע שעה ניסה להקים אותה ולא הצליח, לבסוף הוא לקח אותה על הידיים כשבגינה היא התרסקה על האדמה. כשעלה איתה נשף נשיפה ארוכה ואמר לנו שנעשה מה שצריך, התקשרתי בהיסטריה לוטרינרית והיא אמרה לי להגיע לקליניקה. אחי הביא את האוטו ואני ישבתי עם הכלבה מאחור וליטפתי אותה, כשפתאום התחלתי לבכות. כשהגענו לקחתי אותה על הידיים, שמתי אותה על השולחן ונכנסתי להיסטריה, לא הפסקתי לבכות, הוטרינרית ניסתה להרגיע אותי אבל לא ממש הצליחה. אחרי 10 דקות בערך הלכתי להיפרד מג'יני סופית, חיבקתי אותה כל כך חזק ולא רציתי לעזוב, אמרתי לה שאני אוהב אותה ומרוב שחיבקתי אותה חזק היא נבחה נביחה חלשה אחרי חודש שלא שמענו שום תגובה ממנה. רצתי החוצה והלכתי הביתה, הרגשתי שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי. ביום שאחרי אף אחד מהמשפחה לא יכל לתפקד, כל כך הרבה הרגלים השתנו בבת אחת , הדברים הקטנים שלא היינו שמים לב אליהם כמו העצמות בסוף הארוחה נפסקו והיה כל כך מוזר לפתוח את הדלת ולראות את השטיח ריק. אני לא מצטער לרגע על החוויה המדהימה הזו של לגדל בעל חיים, גם אם הייתי צריך לנקות אחריה וגם אם הייתי צריך לקום ארבע פעמים באמצע הלילה כדי להוריד אותה כשהרגישה לא טוב. אי אפשר לתאר במילים את הצער ורק מי שחווה אובדן של בעל חיים יכול להבין.
אני בטח אקח עוד כלב מתישהו בעתיד, אבל את ג'יני אני אזכור כל החיים.